משבר נפשי, או התקף פסיכוטי בשמו המקצועי, הוא מצב של אובדן קשר עם המציאות, המתרחש בדרך כלל לראשונה אצל בחורים בגילאים 16-19 ואצל נשים בתחילת שנות העשרים לחייהן. משבר כזה הוא מצב חירום, הדורש התערבות רפואית מיידית. במחצית מהמקרים הוא יהיה חד-פעמי, ובמחצית מהמקרים הוא יהיה ממושך או יתרחש שוב לאחר חודשים או שנים. במקרים אלה מדובר בהתפתחותה של מחלת נפש, בדרך כלל סכיזופרניה או מחלה סכיזואפקטיבית. מחלות אלה הן מחלות פסיכיאטרית מרכזיות, הדורשות טיפול תרופתי ומעקב לאורך כל החיים.
התקף פסיכוטי יכולה לכלול מחשבות שווא – מחשבות שאינן מציאותיות אך שהאדם מאמין בהן ולא ניתן לשכנעו כי אינן נכונות; מחשבות מבולבלות וחסרות רצף וקושי לארגן את החשיבה לרעיונות ברורים, הזיות או הפרעות בתפיסה החושית (למשל שמיעת קולות שאינם קיימים באמת), או התנהגות מוזרה ומבולבלת. מאפיין חשוב נוסף של ההתקף הפסיכוטי הוא שהאדם מצוי בהכרה מלאה (כאשר האדם בהכרה מעורפלת, מדובר במצב שונה לחלוטין, הדורש פינוי מיידי לחדר מיון).
משבר נפשי מתרחש בד”כ כאמור לראשונה בגיל צעיר, גיל שבו האדם מגבש את זהותו האישית ובוחר לא פעם את המסלול שלו להמשך חייו. לא פעם ההתקף גורם לבהלה בקרב המטופל ובקרב בני משפחתו, וכן לקושי להמשך הלאה במסלול החיים הצפוי. מסיבה זו אנו רואים חשיבות רבה לטיפול הכוללני במקרים הללו. המטופל צריך להתמודד לא רק עם המשבר עצמו, ולא רק עם השלכותיו הישירות, אלא גם עם ההשלכות של ההתקף על זהותו העצמית ועל ההחלטות שהוא מקבל וישפיעו על שארית חייו.
יש לזכור: התקף פסיכוטי הוא אחד המצבים השכיחים ביותר המובילים לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית. במרפאה אנו עושים את המירב כדי למנוע אשפוזים כאלה בכל מקרה בו הדבר אפשרי. אנו משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותנו, וכל עוד הדבר אינו כרוך בסיכון חיים, והמשפחה מגוייסת לטובת המטופל, אנו מוכנים לעשות מאמצים אדירים כדי לאפשר את הטיפול במסגרת הקהילה, תוך שימוש באמצעים כמו מתן טיפולים תרופתיים מגוונים במרפאה, ביקורי בית, קשר אינטנסיבי עם המטפלים, ועוד.
סכיזופרניה ומחלות פסיכוטיות אחרות:
במקרים בהם המצב נמשך זמן רב, במקרים בהם ישנם התקפים פסיכוטיים חוזרים, או במקרים בהם היתה התדרדרות הדרגתית עד להתפתחות המצב הפסיכוטי, סביר להניח כי מדובר בסכיזופרניה או בהפרעה סכיזואפקטיבית, שהן מחלות כרוניות הגורמות לנזק גם בין ההתקפים. הנזק בין ההתקפים מכונה בדרך כלל “סימנים שליליים” – סדרה של סימנים המעידים על נסיגה מתפקוד תקין – חוסר עניין בסביבה, חוסר ריכוז, הימנעות מפעילות, הימנעות מתקשורת עם הזולת, הימנעות משמירה על הבריאות, קושי ליהנות ולחוות רגשות באופן כללי, וכן הלאה.
בדומה למצבים רבים אחרים, גם לסכיזופרניה יש מרכיב גנטי. במלים אחרות – אם הסיכון לחלות בסכיזופרניה הוא בד”כ 1%, הרי שהסיכוי של קרובי משפחה של חולה לחלות גבוה יותר, על פי הטבלה הבאה:
1%
אוכלוסיה כללית
8%
אח של חולה
8%
בן של חולה
12%
תאום לא זהה של חולה
40%
בן של שני הורים חולים
47%
תאום זהה
חשוב לזכור כי אחוזים אלה הם כלליים, וקיימים גורמים נוספים המשפיעים על הסיכויים, חלקם ידועים לנו וחלקם שאינם ידועים. למשל, הסיכוי לחלות הולך ויורד עם הגיל, כך שסיכוייו של אדם בן 50 שאחיו התאום חולה בסכיזופרניה לחלות במחלה הוא נמוך. זאת ועוד, במשפחה מרובת ילדים שבה מספר חולים סביר כי הסיכון של בן משפחה לחלות גבוה יותר מהמצוין בטבלה, ואילו הסיכוי לחולה נוסף במשפחה מרובת ילדים שבה אח אחד בלבד חולה הוא נמוך יותר מהמוזכר בטבלה. עוד יש לזכור כי על אף שיש למחלה מרכיב גנטי, אין היא גנטית בלבד (אחרת אחיו של תאום זהה היה בהכרח חולה גם הוא). חלק ניכר מהסיכוי לחלות אינו יכול להיות מוסבר בגנטיקה בלבד, וכיום אין עדיין דרך לדעת בוודאות מי יחלה ומי לא יחלה.
במרפאה אנו מנסים בדרכים שונות לצמצם את הסיכויים להתפרצות של מחלה במקרים המועדים לכך, זאת באמצעות אבחון מוקדם וטיפול מוקדם, וכן ניסיון להתאים את מסגרת החיים של האדם ליכולותיו הנפשיות. תחום המניעה מצוי במחקר אינטנסיבי, אך ברוב המרפאות אין ניסיון לזיהוי מוקדם ומניעה, דבר שאנו רואים בו מרכיב מרכזי בהצלחה של הטיפול.
בנוסף, אנו מנסים לתת טיפול מוקדם ככל האפשר, שכן נראה כי משך המצב הפסיכוטי משפיע על הנזק הנותר לאחר ההתקף. כמו כן אנו רואים חשיבות רבה בהכשרת המשפחה להתמודדות עם המטופל, מתוך ידיעה שאופן ההתמודדות של המשפחה משפיע בסופו של דבר על יכולתו של המטופל להשתקם.
מדינת ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בתחום השיקום הנפשי, ואנו מציגים בפני המטופל ומשפחתו את מגוון הזכויות המגיעות להם, מהמוסד לביטוח לאומי, ממשרד הבריאות ומגופים נוספים, ומתאימים לכל מטופל ומטופל שירותי שיקום התואמים את יכולותיו, שאיפותיו ואורח חייו.
